חיפוש
  • Yael Strugo

שבילים של חלב

לפני כשלוש שנים נולדה יער שלי. עוד טרם הלידה נודעתי לחשיבותו של חלב אם דרך אמצעי התקשורת ואנשי מקצוע, כולל קורס הנקה שעשיתי עוד בהריון. הבטחתי לעצמי בכל לבי שאניק ויהי מה. כיאה לאחת שהגיעה מבית שנחישות היא ערך עליון, ברגע שנכנסתי לבעיות בייצור החלב הטלטלתי סחור סחור במאבק עיקש וחסר תוחלת. הקדשתי את כל שעות היממה לעיסוק בהאכלה- הנקות, שאיבות, תכשירים רבים. זאת לילדה שסבלה מרפלוקס, בהיעדר שינה טוטאלי ומותשות איומה. אחרי חמישה חודשי מאבק יער החליטה על תום ההנקה. אז התחלתי לראשונה להיות אמא ולא פס ייצור מתקתק.


פתאום זה הכה בי- כמה נאבקתי. ולמה אני משתמשת במילה "מאבק" בקשר לתינוקת שלי? פתאום יכולתי לראות את בתי. לראות את עצמי. להתחזק ולהתאושש. ללמוד לאהוב את האם שאני. אבל זה לקח זמן. גם לאחר ההבנה שזה הדבר הנכון לשתינו, חשתי שבכל מקום אני נתקלת בביקורת ושיפוטיות מהסביבה ומאנשי מקצוע. וכל פעם כזו הייתה כמו סכין בלב. כמו מזכירים לי שוב ושוב כמה כשלתי. כמה הגוף שלי כשל. ואת כל הטוב שמנעתי מבתי. לאחר כשנה של תהליך פנימי, החלטתי לסיים את התואר השני שלי במחקר על השפעתו השלילית של משבר בהנקה על הקשר אם- תינוק. אז מצאתי כמה חוויה שלילית בהנקה פוגעת במצבה הנפשי של האם ובקשר הדיאדי. בימים אלו אני בשלבי פרסום מאמר בנושא זה בכתב העת לטיפול באמנויות של אוניברסיטת חיפה. בתקופה ההיא התחלתי להשמיע את קולי בפייסבוק ובעקבות כך פנו אלי עשרות נשים שבקשו לחלוק איתי את הסיפור שלהן. רבות מהן חוו דכאון לאחר לידה בשל כך שלא הצליחו להניק וחשו תחושת כשלון הורי. הבנתי שאני לא לבד. הבנתי כמה הלכי הרוח הנוקשים בסוגיית ההנקה מסוכנים לנו כחברה.


לפני כארבעה חודשים ילדתי את בני השני- סולי והנקתי הנקה מלאה. זה היה נפלא. למרות שדיממתי וכאב לי נורא. אבל זה עדיין היה מרגש. הוא ינק ונרדם לשינות ארוכות, והיה שקט ורגוע והדבר הכי מתוק בעולם. חשבתי לתומי שהכל בסדר. לאורך שלושת הימים בבית החולים, כמעט כל איש.ת מקצוע שפגשתי, אמר.ה לי "כל הכבוד שאת מניקה!" ואני זוכרת, שעל אף שהיה לי מאוד כייף שהנקתי, האמירות האלו הכעיסו אותי מאוד. כל הזמן שאלתי את עצמי למה מגיע לי כל הכבוד? ואם לא הייתי מניקה לא מגיע לי כל הכבוד? אחרי יומיים התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. ראיתי שהחיתולים של סולי כמעט יבשים לגמרי והתחלתי לחשוד שאולי יש בעיה. כשהשתחררנו סולי כבר היה צהוב והנחו אותי להיפגש עם רופא ילדים למעקב. ביום הרביעי הזמנתי יועצת הנקה שבישרה לי באופן ברור שהילד מיובש לגמרי. שהוא בכלל לא בולע חלב. שהוא קטן וחלש ולא מצליח לינוק כלום. שאבתי. יצא חמש סיסי משני הצדדים. בבת אחת נפלה עליי הבשורה שהרעבתי את הילד שלי. חשבתי על כל ה"כל הכבודים" שקיבלתי מכל עבר. על זה מגיע לי "כל הכבוד" כפול: גם בראשונה וגם בשני.


ואז… חגיגת הורמונים ואשמה עמוקה. ובתוך כל זה- מייל מאוניברסיטת חיפה שהם רוצים לפרסם את המאמר שלי. עוגן. מצפן. תזכורת- אני עושה רק מה שטוב לקשר שלנו. ואז הגיעה ההחלטה לשלב בלי שאיבות כלל. בלי מאבקים. התחילה תקופה של ארבעה חודשים של שילוב שהייתה חוויה מתקנת נהדרת בשבילי. פשוט שחררתי את המרדף אחרי החלב. היה לי חשוב החיבור והקרבה, לצד איזון נפשי ושמירת משאבים לטיפול האימהי. ההנקה הייתה רגשית וסולי ניזון בעיקר מתמ"ל. הכל היה נפלא חוץ מדבר אחד- לכל מקום שהלכתי נתקלתי שוב ושוב בביקורת ובלחץ ההנקה: אחות טיפת חלב, רופא ילדים, מכרים וחברים ואפילו רופא השיניים! (כשעשיתי לסולי התרת לשון). מבחינתי, הייתה לי חוויה מיטיבה ומאוזנת, ולא יכולתי שלא להתקומם על הסיסמאות האלו שנזרקו מכל עבר ("זה תמיד עניין של ביקוש והיצע", "אם לא תישאבי יגמר לך החלב" וכו') שהיו כל כך מנותקות מהסיפור שלי. כל פעם כזאת הכתה בי על הנימים הכי רגישים. לא הבנתי איך פעם אחר פעם אנשים פולשים לתוך המרחב הקדוש הזה שלי. הגוף שלי. הנפש שלי. האמהות שלי. הרי זה קשה בלאו הכי. קיוויתי בכל ליבי. שוב. שיניחו לי לנפשי.


בעת אשפוזו של סולי בגיל ארבעה חודשים, הגיעו סטאז'ריות לתזונה והחלו להפעיל עלי לחץ לשאוב (בזמן שאני מנסה להרגיע את סולי, אשר מחובר לזונדה ומתקשה בנשימתו). נראה לי שאז כעסתי את הכעס העצוב ביותר שכעסתי מימיי. החלטתי שזה הזמן לדבר בקול רם. שזה הזמן לצאת ולעצור את הרעשים סביב ההנקה, כי הם פשוט חזקים מדי. הם כל כך חזקים שכבר קשה לנו להקשיב לקול שבתוכנו. קשה לספר את הסיפור האישי שלנו. בכדי ליצור ולקיים חיים צריך שקט. בשביל אימהות אנו זקוקות לדממה. ואז לעיטוף. ולאהבה. ולתמיכה. מתוך האהבה הזו נוכל להתנקות מסיסמאות ומיתוסים ולספר סיפור חדש, מציאותי וסובייקטיבי.


המסע הזה הוביל אותי להקים את הקבוצה "שבילים של חלב" אשר קוראת לשיח מחודש בסוגיית האכלת תינוקות.

https://www.facebook.com/groups/533268517285436/

זאת, יחד עם גלית, שותפתי למסע, שהיא עוגן עבורי בדרך הלא פשוטה הזו- להתחיל לסדוק הלך רוח דוגמתי ונוקשה שאין בו עוררין. אנחנו יודעות שהדרך ארוכה וצפויות לנו טלטלות אבל זו השליחות שלנו.


22 צפיות