חיפוש
  • Yael Strugo

רוחות חדשות, שמיים צלולים

עודכן ב: פבר 17

אגלה גילוי נאות: תמיד בלילה שלפני הטיול מתעוררים זמזומים בבטן שלי. כמו זבוב שנכנס פנימה ונתקע בקירות הגוף. ואני מנפנפת עם היד לסלקו אבל הוא כל הזמן רוטן ומבשר בשורות מטרידות. חוסר הוודאות מלאה בזמזומים, אבל בסופו של עניין אני מעדיפה לחיות עם נחיל בפופיק ורק שלא לישון על בטן ריקה. כמו סוג של התמכרות לספר סיפורים חדשים שעוד לא סיפרתי לעצמי.

הפעם נסענו לאילת עם המשפחה האהובה שחזרה מרילוקיישן. הזבוב שואל: אבל איך יער ובן הדוד יסתדרו עם פערי השפה? ובכן, כבוד הזבוב- ראה ולמד. הרי לך עדות מתוך הטיול:

איתן קורא בשמחה: "יעה! יעה!". יער רצה אחריו. מטפסים על השולחן. יער אומרת: "תראה איזה עולם יפה!" איתן מספר לה באנגלית על יחידת החילוץ. הוא מדבר על מכונית והיא מיידעת אותו שבכלל לא קר. היא אומרת: "בוא נרוץ!" הוא עונה: בוא נרוץ!" היא כועסת: "אני לא בן!" הוא צועק: "אני לא בן!"

אני מתבוננת על בינו לבינה: בליל של מילות כלאיים מעורבבות זו בזו, אך כל מילה באשר היא מוצאת לה מקום מרווח במרחב המשותף שלהם. המילים מעוררות, נודדות בין שמחה, כעס, תסכול. הן חיות ופועמות בהם ומבקשות להישאר קרוב.

אחד הדברים המעולים בטיול הוא שאני הופכת להיות אמא טובה יותר. כאילו משהו בטבע מרחיב את הגבולות הפנימיים, מאוורר את עומק הגוף וטומן מאגר יצירתיות זמין לכל עת. בשגרה היומיומית, כאשר יער מביעה התנגדויות, אני בהחלט צריכה להתאמץ כדי לא להתחרפן. אבל כשזה קורה בתוך מרחב משוטט, נפתח צוהר לשביל אחר- רחב יותר, עשיר יותר, פתוח אל אינסוף. למשל, ליער ואבא-עומר יש קטע (די משונה) שעומר "מרכך" לה את הקורנפלקס בבוקר. קטע שאף פעם לא הבנתי אותו ולא הסכמתי לקחת בו חלק, אבל כנראה מהווה מחווה אבהית שכזו- הוא יודע באיזה מצב צבירה מדוייק היא אוהבת לאכול את הקורנפלקס שלה, ובעצם עורך טקס של תפיחות קלות של הכפית על גבי הקורנפלקס המרקד. בבוקר השני לטיול עומר היה בשירותים בדיוק ברגע המקודש של אכילת הקונרפלקס. היה זה רגע דרמטי ביותר שלווה בבכי תמרורים והתגייסות המונית בנסיון לסייע לה: סבים, דודים, אמא, אך לשווא- אף אחד ואחת לא ידע לעולם כיצד לרכך ליער את הקורנפלקס. ובכן, מצב שכזה בשגרה היומיומית וודאי היה נגמר בילדה אחת מתוסכלת ואמא אחת עם רגשות אשם. אבל בתוך הקונטקסט של הטיול, כאשר ההרפתקה מחבקת אותי בזרועותיה, הראש מתחיל לעבוד. והנה! התיישבתי לידה והתחלתי לספר לה את הסיפור על הכריש שאכל קורנפלקס דגיגונים מיובשים לארוחת הבוקר ורצה שירככו לו אותו, אבל כל מי שפנה אליו במעמקי הים ברח ממנו. לבסוף הגיעה סירת דייגים, ובני האדם זרקו לו כפית, אשר בעזרתה למד לרכך בעצמו את הקורנפלקס. עד שסיימנו את הסיפור הפלא ופלא! הקורנפלקס התרכך מעצמו. אני תופכת לעצמי על השכם.

רוח קרה על החוף. הפלומה הקטנה של סולי מתנופפת על ראשו הקט. יער פרא נכנסת לים הקפוא, יחד עם איתמר, בן הדוד הענקיסט, כאילו שאין משמעות לטמפרטורה בעולם בגילאי 3 ו-13. ניסיתי ללכוד את כל פיסות החום סביבי, דרך האהבה לאנשים שאיתי, לים להרים ולשמים הנקיים. אני אוהבת להתבונן על השמיים כאשר הם בצבע כחול עז. זה לא קורה כאן הרבה. בדרך כלל השמיים בארץ מהולים בגוון צהבהב. אבל בטיול הזה היו שמיים בדיוק בגוון והרוויה שאני אוהבת.

אחזתי בסולי חזק. על אף שהיה חולה, נהנה להתקרבל במנשא ולהתבונן במראות החדשים. הגיע זמן להקדיש גם ליער זמן אחת על אחת. התרחקנו מכולם.

הגענו לפיסת חוף חדשה. התבוננו על החול. לימדתי אותה את המילה "טקסטורה". דיברנו על כל כתם, קו וצבע. קראנו לאבנים בשמות. הקדשנו זמן רב גם לאבנים הקטנטנות. אפילו גרגירי החול המהולים בשברי צדפים. כאילו מצאנו תיבת אוצר ואנחנו מתפעלות מכל הטוב שבה. יער רצתה למלא את כיסייה בחול ואבנים. דיברנו על כמה כייף למצוא אוצרות אבל שגם תמיד נמצא עוד ועוד אוצרות חדשים ושהאוצר הזה שייך לים. לבסוף סיכמנו שתיקח אבנים ספורות, בכדי שתוכל להכניס ל"שיקוי נגד אריות" שהכנו בשנה שעברה (והוא יעיל במיוחד בהברחת אריות ונמרים שנכנסים לחדר בשעות הלילה).

את היום השלישי העברנו במצפה התת ימי.

להיות בתוך ההמון זו חווה בלתי נסבלת בשבילי. לא יכולה שאין לי מרחב בגוף. לא יכולה לשמוע רעשים שתוקפים אותי מכל הכיוונים. אני זקוקה לשקט מדברי. אז מהר מאוד התחלנו ללכת נגד התנועה: במקום להקשיב להרצאות, עשינו לנו סיור פרטי. היה לי הרבה יותר משמעותי לשמוע את ההסברים של יער על יצורי הים מאשר את האישה ההיא צועקת למיקרופון בליל של מידע, שאין באפשרותי לשחזר בשום צורה. במקום זה, יכולתי לקרוא ליער: "תראי, כאן יש עטלף ים" ולשמוע את תגובתה: "אמא, זה בכלל לא עטלף ים! זאת עטלפית ים!" וגם- לזכור שוב ושוב להתלהב מכל דבר באשר הוא. הרי עבור יער הכרישים מרשימים ביותר, אבל אינם יותר מרשימים מהדג הקטן שנראה כמו חד קרן או מהמדרגות בדרך למצפה התת ימי. כל דבר שנקלע בדרכינו ראוי לזכות בתואר "מעניין ונפלא".

וכמובן, ללמוד מיער שלפעמים, כשהלב חופשי, אפשר לדבר תוך כדי שירה.

24 צפיות