חיפוש
  • Yael Strugo

על משאבה עתיקה, אנטילופה ורודה ועכבר שלא היה

בנר השישי של חנוכה יצאנו אל הגשם והקור. הדרך ארוכה. אני עם חליל עץ וקלימבה, מנגנת לסולי בדרכים. יער כועסת על שום המנגינה הזו שנערכת במיוחד עבור סולי. מתחילים את המשחק הקבוע: "מי מוצא?" כל אחד בתורו מספר על דבר מה שרואה והאחרים צריכים למצוא אותו. "מי מוצא בניין?" "מי מוצא אנטנה?" הרחובות ריקים מאדם. רק מעט מטריות פוסעות אי שם. הכבישים רטובים. הבניינים נותרים מאחור. ואז כפרים. בתי פח מוקפים רועי צאן על פני גבעות צחיחות. וילון של גשם נפתח אל נוף הרים. "מי מוצא תמרור של גמל?" מכאן ממש אפשר להתבלבל ולחשוב שהחממות למטה הן בעצם אגמים. והאדמה הזו- כמו הגענו לאדמת הירח. "מי מוצא את ים המלח?" "מי מוצא שיטה?" כשמוצאים שיטים, הרים ותמרור של גמל, הכעס של כל ילד או מבוגר נמוג ואיננו, ובכלל זה כעסה של יער. כולנו נכנסים למצב צבירה אחר. והנה, הדיבור הופך שקט והמחשבות אט אט מתנתקות מהגוף ומתחילות לשוטט במרחב הפתוח. ומכיוון שהמרחבים כמעט אינסופיים במדבר הזה יש לכולן מקום עד שאני מבחינה שלא צפוף לנו יחד, לי ולמחשבות שלי. אנחנו מאפשרות זו לזו להיות, לא מפריעות, מכבדות זו את המרחב של זו. הן כבר לא מובילות את הדרך. רק סוסקה הג'יפ מניע אותנו בין גבעות, גורר בית מתגלגל. נוסעים ונמצאים ברגע הזה ממש. עד אשר חולפים תחת הענן האפור האחרון. הודות לנילס, התאפשר לנו ליצור קהילת מטיילים קטנה משלנו. והפעם: חמש משפחות, כולן משפחות החברים של יער מהגן. כולן יצאו מתוך החורף המקפיא והגיעו אתנו לקמפינג בחוות האנטילופות שבצפון הערבה. בהתחלה היינו אמורים לישון עם כולם במאהל גדול מחומם. אבל משהו בימים האחרונים לא נתן לי מנוח. הסופה השתוללה בחוץ וחששתי לסולי הקטן. גם הטיפול בסולי בין ההמון הטריד את מנוחתי. הצורך שלי בפרטיות זעק שאני רוצה את נילס איתנו. נוף לאינסוף, מאהל עומד בין קראוון למדורה בוערת. והילדים משחקים בין זה לבין זה, צעקותיהם כמעט ולא נשמעות בתוך הרוח הקרירה. ואני נעה בין הסתגרות במרחב הקטן של נילס לבין הצורך לזרוק עוד קיסם למדורה, לצד נפשות נפלאות שזכיתי להכיר בזכות יער שלי. עם רדת ליל ישנו הילדים במאהל. סביב המדורה עשרה מבוגרים מצחקקים ולול קמפינג אחד. עיניי נעשו כבדות והתכוננתי לשינה, אך מכשנכנסתי לקראוון השתנקתי לריח צחנה חריף. הנחתי את סולי במיטה והתחלתי לחפש את מקור הריח, אך ללא הועיל. קראתי לעומר. המשכנו בחיפושים. הריח נעשה חריף מרגע לרגע. חשבתי שזו לבטח נבלה ונבהלתי על שום הרעיון הזה. זה לבטח עכבר! (תופעה מוכרת בביתנו היות ואנחנו גרים לצדו של שדה). הוצאתי את סולי מהקראוון וחזרתי אתו למדורה עד אשר יפתור עומר את התעלומה המפוקפקת. עומר עמל, רוקן ארונות, בחן כל חריץ, תא, מיכל. אין כל זכר. ידעתי שהוא יפתור זאת. ב 12 השנים שלי עם עומר עוד לא קרה שלא פתר תעלומות כלשהן- התמזל מזלו והוא זכה בשילוב של ראש מבריק וידי זהב. אך הזמן עובר והשאלה נותרת בעינה. הריח מחריף. אין זכר לעכבר הארור. בחצות החלטתי לארגן לנו פינה באוהל עם החברים. הייתי עייפה כל כך, עייפה כמו אם לילד בן שלושה חודשים וילדה בת שלוש. אבל לא יכולתי לעצום עין. לא יכולתי לחשוב על העכבר המת הזה שתקוע בנילס שלנו. כמובן שעל פי מרפי, דווקא בלילה הזה סולי ישן את אחת השינות הטובות בחייו, ואני רק חכיתי שיתעורר ואולי ירעיף עליי קצת מתיקות ומרגוע. עומר נכנס לישון בשעה 2:30 וסיפר שמצא את מקור הריח: "דרכתי על קקי!", אמר ונרדם מיד. לא האמנתי למילה. ואני שוב מהרהרת על העכבר שמת באחד הצינורות, ועל כך שהתעקשתי לגרור את נילס עד הנה לשווא. ואיזה מוזר זה לישון לידו. ללכת לישון באוהל בחצר הבית שלך. ובכן, אחרי לילה לבן לחלוטין, התברר לי שאכן- מדובר בכך שעומר דרך על קקי. זה לוודאי לא היה קקי מהסוג הרגיל שחושבים עליו. זה היה קקי מקולקל. קקי רע. אבל אחרי נקיון הרצפה הריח נמוג ואיננו. בלילה השני סולי היה עירני ושמח, וביחד חגגנו את חגיגת ה"אין עכבר" בנשימת אויר מדברי צלול וזך. חיכיתי לנשום קצת אויר נטול קנאת אחים. לחבק את סולי בלי רעשי רקע, לשחק עם יער בלי רגשות אשם. לחוות רגע בו לא מנסים לפרוץ את הגבולות הפנימיים שלי. בו המדבר מלמד על אורך רוח, וברוב נדיבותו מאפשר לצעוד עם שני אחים גם יחד בנשימה שלווה. סולי על המנשא, יער נותנת יד לאבא ואמא, מתבוננים הלאה. אנטילופות פוסעות לאיטן. ובין אלו נברא סיפור משותף פרי דמיונם של ילדה ואמה: הסיפור על האנטילופה הורודה שהייתה שונה מכל האנטילופות. האנטילופה הזו פגשה בחזיר בר עם זנב ארוך כמו השיער של רפונזל. האתגר שלי בבריאת הסיפורים הוא בנסיון העיקש להתנקות מאג'נדות ולזרום עם הרעיונות של יער. למשל, לקבל את הרעיון שלה לסוף הסיפור: חזיר הבר החליט לגזור את זנבו במספריים. תחילה השתוממתי ואמרתי שזה לא יתכן, שיכאב לו- לחזיר המסכן. אבל היא בכלל לא הבינה על שום מה הגבתי כך, ומיד הסבירה שהמספריים לא היו חדות, וזה לא כאב לו בכלל. התאפסתי על עצמי והסכמתי שזה סוף מצויין וראוי. אין כמו לשבור סכמות. חזירי בר עם זנב ארוך כמו של רפונזל בהחלט יכולים לגזור את זנבותיהם ללא כל חשש. לקראת השקיעה טיילנו בין חורבות באזור "מואה". באמצע הדרך התיישבה יער על סלע. "הרגליים שלי התייאשו" אמרה. "מה יעזור לך?" שאלתי. היא חשבה, ובעודה מתבוננת על הסלע, אמרה: "זאת משאבה עתיקה מאוד, כשיושבים עליה היא נותנת כוח!" ובזכות המשאבה הזו הצליחה לעלות ולרדת במורד הגבעה, לשחק עם החברים ולשיר שיר בג'יבריש בהגעתה אל סוסקה. בדרך חזרה החלטנו לעשות עצירה בדימונה, לטייל על גבעה באזור ולחזור בשנת הלילה של הילדים. אך כאשר חנינו הופתענו לגלות כמה קר. איך שכחנו שבערבה מזג האויר שונה לחלוטין? שינינו כיוון ונסענו לגן שץמשחקים בפארק דימונה. חשבתי לעצמי שעומר ויער ישחקו קצת ואני אשאר עם סולי בקראוון אבל יער בקשה ללכת דווקא איתי. אופס. זה לא היה בתוכנית. כבר אמרתי כמה אני שונאת קור? כל כך סובלת מקור שלפעמים אני חושבת לעצמי שהדם שזורם בעורקיי עשוי פתיתי ברד. אבל איך אסרב לה? אחרי שלושה חודשים של שצף קנאה, כמיהה לתשומת לב אמהית, אחרי שמשהו נשבר בתוכה, והיא אוגרת כל כך הרבה כעס כלפי… "בסדר!" אמרתי לה. "אקח אותך, אבל נשחק קצת קצת ואז נחזור לשחק בקראוון". יער קיפצה על הדשא והובילה אותי אחריה. הזמינה אותי להיכנס למתקן בצורת מכונית בו היו שני מושבים. היא החליטה שאנחנו שתי אמהות ושנסע יחד למדבר. כשאמרתי שאני רואה נחל זורם לפננו, היא בקשה לעצור, ירדה מהאוטו והזיזה את הנחל. לאחר מכן הובילה אותי בין כל המתקנים, שכל אחד מהם ייצג נרטיב משלו. למשל: הנדנדה הייתה ספינה גדולה, פסל של פטרייה שימש מקום להבערת מדורה, והמגלשה הייתה גשר גדול ומפותל. הכי נהנתי בספינה- שם האכלנו דגים, רכבנו על דולפינים ואפילו שוחחנו עם כמה סוסוני ים חביבים. לאחר מכן הלכנו לאורך האגם שבסמוך לגן השעשועים ושיחקנו "מי מוצא?" והפעם רצנו מדבר לדבר ונגענו בחפצים שונים. התרוצצנו בין הרוחות הנושבות והיה נעים. השמש כמעט שקעה והתפלאתי לגלות שעברו 45 דקות שלמות של כפור ואפילו לא שמתי לב לקיומו. נזכרתי שאפשר בהחלט להמיס פתיתי ברד שזורמים בעורקים, אפילו כשקר מאור בחוץ. רק צריך לצאת מהתבניות של עצמנו. ואז אפילו מבוגרים יכולים לשחק באמת, לרוץ בין ספינה לפטרייה ולהשיב סיפורים עזובים הבייתה. ואם הרגליים קצת מתייאשות, אל דאגה! תמיד אפשר לחפש משאבה עתיקה שמטעינה בן רגע כוחות של ילדים.

14 צפיות