חיפוש
  • Yael Strugo

על מיתוסים באמהות

לפני כשלוש וחצי שנים נולדה האם שאני.

מאז, בעודי מנסה לפצח את הדרך לאמהות, אני מוצאת את עצמי רומסת מיתוסים בזה אחר זה. מיתוסים שמכלים אותנו, שפוצעים כל כך הרבה אמהות. מיתוסים נוקשים, שבאופן לא מודע, נשלטים על ידי האמהות בעצמן.

הרי לכםן חמישה מיתוסים שאני רוצה לנפץ כאן: מיתוס ההריון, מיתוס אפס הפרדה, מיתוס הלידה, מיתוס ההנקה ומיתוס השינה.


// מיתוס הלידה //

החברה מציירת לנו תמונה ברורה של הדרך המיטבית ללדת: לידה ללא משככים. לאחר מכן, עדיפה לידה עם אפידורל ללא התערבויות. בתחתית של התחתית עומד הנורא מכל: ניתוח קיסרי.

ומה צריך לעשות כדי להגיע לפסגת מימושה של כל אם?

זו עבודה קשה. צריך לקרוא ספרים, לעשות מדיטציות, לחשוב חיובי ולהימנע משמיעת סיפורים שליליים. לעשות קורסים ולקחת את הטיפות של ד"ר קיי. לא יזיקו גם שיחות עיבוד לידה, דיקורים, ווטסו ועוד ועוד. כל אלו מביאים אותנו לעיסוק מוגבר בחווית הלידה, עיסוק שפעמים רבות מחדיר בנו ציפייה דרוכה לעבר מימוש הלידה החלומית.

ואני? גם אני נשאבתי. חברות רבות שלי ילדו בלידה טבעית וקיוויתי בכל לבי שגם אני אזכה לחוויה העילאית הזו.

בלידה הראשונה נגזר עלי לחוות ניתוח כיוון שיער הייתה במנח עכוז. בלידה השנייה עשיתי הכל ולו רק כדי לא להיות שוב בתחתית הפירמידה: רק לא שוב ניתוח!

קראתי ספרים, עשיתי מדיטציות היפנוברת'ינג, לקחתי טיפות פארתוקל ופלור, קיוויתי בכל לבי ש"אצליח". עוד לא הבנתי כמה שימוש במונחים של הצלחה וכישלון בהקשר לאמהות מכלים אותנו מבפנים.

הגעתי לחדר הלידה ארוזה בתרמיל עם כל שיעורי הבית שעשיתי, כמעט מחופשת לחד קרן שחושב שלידה היא סוג של אורגזמה, ואם יכאב לי זה בטח כי אהיה בלחץ, ואז הדולה תרגיע אותי ואני אתמודד, כי יש לי כוח סבל ממש טוב. וכמובן, לא לתת לרופאים להוליך אותי שולל אל תחתית הסולם.

היום אני אומרת תודה לאל שהייתה איתי דולה שעזרה לי להתמודד עם תחושת הכשלון שלי. כמה עצוב שזה מה שהעסיק אותי כשהגוף שלי ניסה ללדת: איך מתפוגג לו החלום לחוש בחוויה המעצימה שייחלתי לה.

נכנסתי לחדר הלידה לאחר 18 שעות של צירים תכופים, ובגלל שהייתי אחרי קיסרי, נאלצתי להישאר מחוברת למוניטור במיטה. כשנכנסתי לחדר הלידה, הכאב והחרדה בעקבותיו תקפו אותי כל כך חזק, וכל מה שרציתי זה שמישהו יזרוק את המחשב עם המדיטציות היפנו לכל הרוחות. הרגשתי כאילו מישהו רימה אותי. התביישתי. את האפידורל קיבלתי בשלב מתקדם (מתקדם מדי. פשוט הייתה מתיחה מיותרת של הגבולות שלי). סיימתי בקרע על גבול דרגה 3. ההחלמה הייתה קשה מנשוא (הרבה יותר מהקיסרי) וקיבלתי המלצה משתי רופאות לא ללדת שוב בלידה ואגינלית. לאחר הלידה נכנסתי לעצב עמוק ותחושת כשלון: למה לא הצלחתי ללדת כמו שרציתי? למה לא הצלחתי להתמודד עם הכאב? הרגשתי שאני חלשה, שאין בי כוחות, שאכזבתי את עצמי עמוקות. עם הזמן הבנתי שחלק ניכר מההחלמה שלי הייתה קשורה בפרידה מהמיתוס שייחלתי לו.


// מיתוס ההריון ואפס הפרדה //

כמו המשקל הכבד שמניחים על לידה כך משקל ההריון: כמה חשוב להיות ברוגע, לעשות ספורט, לאכול טוב, להרגיש את התנועות ולהתחבר לתינוקי שבבטן. ואז לצידי עוברת את ההריון אישה אהובה מכל, שנכנסת לשמירה בשבוע שמונה ומאושפזת חודש וחצי. היא יולדת בשבוע 28. והגור הקטן שמור באינקובטור, והיא שרה לו שירים בכל יום, בספרון קטן שהכינה. ומזינה אותו שלושה שבועות עוד לפני שהתחילה להניק. יש זכוכית שמפרידה ביניהם אבל הם הכי קרובים שאפשר. היום הוא בן 9 חודשים והוא תינוק חייכן ושמח ואהוב מכל. הוא זכה בחיים האלה, הוא זכה באמא לא פחות קרובה מזו שילדה בשבוע 40 והייתה באפס הפרדה במחלקה. וההריון, כמו הימים הראשונים לחיי התינוק, הם פרק אחד קטן בתוך סיפור החיים השלם. אז נכון שעדיף ללדת בזמן, ולעשות ספורט ולאכול טוב, וללדת טוב, ולהניק טוב, ולהיות באפס הפרדה. ברור שעדיף שתהיה לנו חוויה טובה בהכל, ונסמן "וי" על כל מיתוס שנשיג. כי לעמוד בפסגת הפירמידה זו חוויה עילאית. מעין אישור שאני אמא טובה. אבל אולי חשוב יותר שנעצור ונשאל האם רצוי שנשוטט כל הזמן בחיפוש מקומנו בתוך המיתוסים האלו? איפה זה הקול הפנימי שלנו ואיפה אנחנו נשאבות לסיפורים של אחרות?

והאם המיתוסים האלו הם השיקוף לטיב האמהות שלנו?


// מיתוס השינה //

נדמה שגם בהיבטים של שינה מתאגדות שתי זירות עוינות: בעד אימוני שינה ונגד אימוני שינה. כאחת שעדיין ישנה בלינה משותפת (הבכורה שלי בת 3 וחצי), ובכנות, לא אכפת לי להיות איתם בלינה משותפת עד הצבא, גם אני נרתעתי בהתחלה מחברות שבחרו לאמן את ילדיהן. והיום, אני כל כך שמחה שאני מצליחה להתבונן מעל כל אלו, ברכות ובאהבה כלפי בחירה של כל אחת. ולהבין שזה לא שחור על גבי לבן, שבין אימוני שינה ללינה משותפת יש אינספור דרכים סובייקטיביות. שכל קשר בנוי מרבדים, מקרבה ומריחוק, מנתינה ומגבולות פנימיים. ואם נתייחס לגבולות הפנימיים שלנו ברכות גם ילדינו ילמדו לנהוג כך כלפי עצמם וכלפי אחרים. כל מרכיב בהורות קורה בתוך הקשר ומכלול, וישנם הרבה דרכים לקרבה.


// מיתוס ההנקה //

בדומה להירככיה לגבי אופן הלידה, כך גם קיימת היררכיה בנוגע להאכלת תינוקות: הדרך הראויה היא הנקה מלאה, לאחר מכן האכלה בחלב אם, האכלה מחלב אם של נשים אחרות, שילוב הנקה, ובתחתית סדר העדיפויות: תמ"ל (לא עלינו, תמ"ל).

אחרי טלטלה נפשית שעברתי במאבק ההנקה עם בתי הבכורה, טלטלה שלקחה אותי למחוזות קשים, הובילה לתחושת כישלון, פגעה בקשר ביני לבין ביתי, החלטתי להעמיק בנושא: ערכתי מחקר אודות השפעת משבר בהנקה על הקשר אם- תינוק. השמעתי את קולי בפייסבוק, ובעקבות כך ביקשו מאות נשים לחלוק את סיפוריהן יחד איתי. רבות חוו דיכאון לאחר לידה בעקבות תחושת הכישלון ההורי שחשו. בימים אלו, אני מנהלת קהילה שנקראת "שבילים של חלב" שקוראת להתבוננות מחודשת בסוגיית האכלת תינוקות: משיח הדוגל בהאדרת ההנקה, לעבר גישה רחבה ואמפתית כלפי שיטות האכלה שונות.


המונח "טבעי"

טבעי ללדת, טבעי להניק, טבעי להיות באפס הפרדה, טבעי לישון בלינה משותפת.

השימוש במונח הזה מעמיס על כתפינו מעמסה כבדה ומציג את האמהות כ"טבעית ואינסטינקטיבית".

אבל לאמיתו של עניין,

כל מה שקורה בטבע הוא טבעי. ללדת זה טבעי, וגם למות זה טבעי. ללדת בבית, ללדת בניתוח, לקחת משכך מסוג גז צחוק, או משכך מסוג אפידורל. להרגיש כל רגש בעולם.

כל מה שקורה בעולם הזה הוא טבעי. העולם יוצר אותנו ואנחנו יוצרים את העולם.

וזה נהדר שהטבע מציע לנו שלל אפשרויות, אנחנו רק צריכות לבחור- כל אחת את הדרך הנכונה לה במסע ההורות.


אם תשאלו אותי: מהי אם טובה?

אגיד:

אם טובה היא אם שמתייחסת לעצמה ברכות ולאמהות אחרות ברכות.

זו אם ששואלת. זו אם שלא צובעת את העולם בגוונים של שחור ולבן, של טוב או רע. זוהי אם שילדיה יודעים להתבונן על העולם בעין מיטיבה. הם יודעים שיש הרבה דרכים בעולם, שיש זכות בחירה, שכל אחד.ת ראוי.ה לכבוד ולרוך. זו אם שמצליחה להתבונן במבט-על גם על חסכים וכשלים, ולהבין שכל אלו הם חלק מסיפור שלם, והקשיים הם הזדמנות להצמיח ענפים חדשים.


מאחלת לנו שנה של ניפוץ מיתוסים, ואחוות נשים אמיתית

יעל

בתמונה: גור קטן שמלמד אותי בכל יום איך להיות רכה כלפי עצמי


34 צפיות