חיפוש
  • Yael Strugo

כנף הים

יצאנו בידיים אחוזות לעבר השלולית הגדולה.

הכביש לצדנו עומד שקט, כאילו לא אמור להיות שם כלל.

וכל מכונית רועמת מטרידה בצעקותיה את מנוחת המים.

היא שואלת: מתי סולי יהיה שוב בבטן שלך?

הלב מצטמק.

שמיים סמוקים: גוון אדום עז.

אני מציעה ללקט פרחי חרדל וגדילנים.

היא יורקת: זה חריף!

מתקדמת אל שפת השלולית. עבורה היא אוקיאנוס.

ברווזים נבהלים מאתנו.

יער נבהלת מהברווזים.

אני נבהלת מעצמי.

זכרון: בוקר הלידה.

אני מעירה את הילדה הקטנה שלי.

מספרת שהתינוק בבטן רוצה לפגוש אותנו.

היא מתבוננת בי בעינייה החומות הרכות.

אני מחבקת חזק.

הנה מגיע ציר.

הציר גואה והיא מחבקת אותי בתוך הכאב.

הדמעות עולות במעלה הגוף הגדול שמכסה את הגוף שלי.

ואני מרגישה שאני נוצרת כל רגע בחיבוק הזה. נוצרת לעולמי עד.

החיבוק האחרון בו אני רק שלה.

והיא עוד לא יודעת את הכאב שיבוא.

התקרבתי אליה

"זה קשה שאת ואני כבר לא יחד כמו פעם.. כמו לפני שסולי נולד"

שתיקה.

היא הביטה בגלי האוקיאנוס. עולמות מופלאים התגלו מתוך המים.

שמיים אחרים התקרבו והוסיפו: כתום, ורוד, צהוב.

לפתע קול פלאי בקע מתוכה

"אמא! ראיתי כנף- ים!"

עיניי נפקחו לרווחה: "ראית כנף- ים?"

היא שתקה לרגע

והסבירה:

"היא דו- חיים.

יש לה שתי רגליים

היא הולכת ביבשה ועפה במים"

"אני חייבת למצוא אותה!" אמרתי לה, ולעצמי כמובן.

פסענו על הבוץ וחיפשנו את כנף הים.

"מזל שקנית בלנסטון כמו שלי, אמא. אחרת לא היית יכולה ללכת כאן".

"זה באמת מזל" אמרתי. הלכתי אחריה.

מרבדי חמציצים גאים התגוררו בסמוך למשכנה של כנף הים.

יער ליקטה אותם בהמוניהם כמו מצאה שדה של גלידה.

עבורי החמציצים היו בלתי אכילים אז קטפתי גדילן וחרדל.

במקום בו התגוררה כנף הים

יכולנו ללקט כל אחת את הצמחים שלה, ובו בעת להזין זו את זו.

החושך מתרווח וכנף הים צוללת אל מצולות האוקיאנוס.

הגיע הזמן לחצות את הכביש ולחזור אל בית אחד,

שכבר לא דומה לזה אשר היה.

והפעם, עם כנף קטנה בלב שמזכירה שאפשר להיות דו- חיים.

ואפשר לחיות יחד עם ה"דו".

ולהוקיר

שילדה בת שלוש כבר חרטה בליבה

שבמקום בו השמיים האדימו מדם

אפשר ללמוד לעוף במצולות הים

להצמיח רגליים מתוך כנפיים

ולמצוא חלקה זכה של יחד.

אוהבת אותך יער שלי

אז והיום ולתמיד.

35 צפיות