חיפוש
  • Yael Strugo

כך נולד המאמר הראשון שלי

היום סיימתי לכפתר את הכפתורים האחרונים של המאמר הראשון שלי. הוא לבוש ומסורק, מצוייד במטריה גדולה לקראת יציאתו אל הסופה. בקרוב יופיע (קצת גאה קצת מפוחד) בכתב העת לטיפול באמצעות אמנויות של אוניברסיטת חיפה. וזהו סיפור היוולדו:

אני יושבת סביב הבטן הגדולה והאצבעות מתרוצצות על המקלדת. המחשבות מתערבבות, עוקפות את הטפשת, קופצות בין הצירים. מילים של פעם חוזרות הבייתה.

זכרון בא: היום בו הכרתי את עצמי כאם. היכרות די מטלטלת ונפלאה סך הכל. ואז באים שכבות של זכרונות- אמהות, הנקה, מרדף… לחצים חברתיים על התעקשות בהנקה שבים לדפוק על דלת ביתי. בושה. אשמה. ובין זכרון כזה ואחר אני חוזרת ללמוד להיות מטפלת באמנות ויער קטנה כל כך. אני אוחזת באשמה הדוקות.

בתוך הלימודים ולצד האשמה, אני מצליחה להתחיל להתבונן. לקראת סיום לימודיי מחליטה לכתוב מחקר שעוסק בהשפעת משבר ממושך בהנקה על הדיאדה אם- תינוק. בעבודתי, בקשתי לזרות אור על סוגייה אשר מושתקת בעידן שלנו, עידן בו הלך הרוח הנו האדרת ההנקה.

עברו שנתיים ואני שוב בהריון, מהרהרת הרהורי אמהות והנקה וכל מני. יום אחד אני מחליטה שהגיע הזמן.

שולחת מייל: הצעה לפרסום מאמר עבור כתב העת לטיפול באמנויות של אוניברסיטת חיפה. וזהו.

עוברים כמה חודשים. אני מבינה שהמאמר שלי בטח לא מעניין אף אחד. מכחישה וממשיכה הלאה. ובזמן הזה הספקתי לעבור את הבלתי יאמן בפעם השנייה ואני אם שוב. חוזרת מהבית חולים, מרגישה כאילו דרסו אותי, עסוקה בעיקר במחשבה כמה שנשים גיבורות ואני פשוט מעריצה אותן. באמת. ואיזה נס זה ללדת, וכמה ההורמונים מקפיצים אותי לשמיים ומנחיתים אותי לאדמה חמש פעמים בדקה. וגם שסולי כזה מתוקי ואיך בא לי חוויה מתקנת בהנקה. והנה שוב אין לי חלב, והלופ הזה חוזר אלי. אני מזכירה לעצמי את התפיסה שגיבשתי והבטחתי ליישם. אבל ההורמונים האלה… יואווו… אי אפשר לחשוב... הם מציקים ומסובבים את הגוף השבור הזה שאני כבר לא ממש מכירה. בתוך הסחרחורת הזאת מגיע מייל מאוניברסיטת חיפה.

אני פותחת, מקבלת משוב משני סוקרים. קוראת מלא הערות. סוגרת. לא יכולה להכיל את זה. פותחת שוב. קוראת. ובשורה האחרונה כתוב שיש המלצה לפרסם את המאמר אחרי מספר תיקונים מעטים. סוגרת. פותחת. סוגרת. פותחת. טפשת? לא טפשת? הזיה? מציאות? הורמונים? מה? אחרי החוויה החוץ גופית של הלידה מי בכלל יכול להאמין למציאות. ובתוך כל זה הרגשתי שהיקום פשוט בא לעזור לי באותו הרגע. להזכיר את המצפן הפנימי שלי שיודע שהזנה אמהית אינה קשורה בהנקה. ושאני אמא טובה לא משנה אם אניק או לא. לעזור לי לעמוד בשנית מול כל האדונים והגברות שמנסים לסחוף אותי למבול של אשמה, ומטפטפים עוד טיפת חודרנות ועוד סיסמא אידיאליסטית.

וכך מצאתי את עצמי כמה ימים אחרי הלידה, עוד לא מסוגלת לשבת, או לנשום, או לסדר את ההורמונים בשורה- מתקתקת על המקלדת, חוזרת למאמרים, כותבת, מעבדת. מסיימת. סוף סוף מסיימת. ובין הנקה לבקבוק מפמפמת בתוכי את הסיסמא האישית שלי- אני עושה רק מה שעושה לנו טוב. רק מה שמביא חוויה חיובית לקשר שלנו.

אז היום זה היום בו שחררתי- שחררתי את הגרסה האחרונה למאמר שעתיד להתפרסם בגליון דצמבר. שחררתי את המשקולת שהחברה מעמיסה על גבי אמהות. שחררתי כל אשמה או בושה. אני חווה חוויה מתקנת נפלאה נטולת הסברים ומרדפים.

אני נרגשת על שום הרגע הזה. רגע בו משהו שרציתי להגיד לעולם יוצא בקול רם. רגע שיש בו תקווה לכל כך הרבה נשים. פתיחת צוהר להמשך חקירת סוגייה מושתקת שממשיכה ומרעידה אדמותיהן של אמהות רבות.

בקרוב אניח כאן את המאמר באהבה גדולה לעולם. חג של אור לכולם

בתמונה: נס גדול היה פה

79 צפיות