חיפוש
  • Yael Strugo

ילד עם פיל כיס לא יכול להיות בודד

הפעם הראשונה שפגשתי את פיל הכיס הייתה פחות או יותר בגיל 7. הוא נהג להופיע בחלומותיי. בכל פעם שהייתי עצובה הוא היה מגיח מתוך הכיס שלי. לא האמנתי שאפגוש בו פנים אל פנים. אך זה קרה, פגשתי אותו בעת פיסול שש המפלצות שלי, בסדנא הפתוחה בלימודי טיפול באומנות.

שנים שעוקבת אחריי השאלה הרוטנת, ששואלת בכעס על הבחירה שלי בלימודי איור. היא הולכת איתי לכל מקום. מכיוון שהיא תמיד הולכת לפניי ואני לא מוכנה לעצור, אני פשוט רומסת אותה שוב ושוב, עד שהיא נחנקת. זהו דו קרב עיקש. בכל יום צד אחד הורג את הצד השני. כמעט. אנחנו בכל זאת צריכות האחת את השנייה. חיכיתי לאביב, כדי לאפשר למילים לצאת. בשבילי, החורף מרושע. פעמים רבות הוא מבריח את כל פילי הכיס וחדי הקרן, ואני זקוקה להם כדי להגן על הבחירה המשונה הזו שלי. כי סתם כך ברוב הזמן הבחירה הזו נותרת שאלה נרמסת. מקצוע יתום, עזוב ובודד בעולם. מנסה להסביר לעוברי אורח כמה הוא חשוב להמשיך ולהתקיים, אבל הם ממשיכים הלאה.

בשנים האחרונות הכרתי כעס חדש בעולם. כעס ששואל בשקט רועם: "אבל למה לא יכולת פשוט להיוולד מהנדסת חשמל?" ואז כדי להתנחם נהגתי לקחת את הקומיקס של המומינים של טובה ינסון (זו תרופה משובחת עם השפעה מהירה). כמה פעמים ביקשתי מהדמעות להגיע, אבל הן לא באו. רק התערבלו בתוך עולם מבולגן, ויצאו בכל מני צורות, כמו שש המפלצות שלי. מדהים לחשוב שהדי אן איי של כל כך הרבה עבודות הוא לקט של דמעות שלא הצליחו לצאת. ואולי בעצם בגלל זה יש לי הרבה עבודות בבית, כי אני עוד לא יודעת לבכות כמו שצריך.

בסדנא הזו הילדה שבי גדלה. בכלל התכוונתי שהמפלצות יצאו מפחידות, כמו אז, כמו בזיכרונות. איך פחדתי, ואיך לא ראו. ואיך לא ידעתי לבכות. רציתי לחזור אל הפחד ההוא, אבל המפלצות הרעות לא באו. הגיעו המפלצות הטובות, ממש כמו שהגיע פיל הכיס שלי. לא חשבתי שאפגוש בו שוב.

את המפלצות כבר לא יכולתי להשאיר בסדנא בלימודים, לקחתי אותן הביתה, קרוב. הן מונחות על השידה, כך שבכל פעם שאני פותחת את הדלת אני רואה אותן במבט ראשון. הן נעמדות מולי זקופות, מברכות אותי לשלום בסלחנות מתמדת. ברגעים האלה, אני מודיעה לעולם שאני מסכימה לא להפוך כרגע למהנדסת חשמל. אני מסכימה להמשיך במאבק הזה, ולו רק שלא ייקחו לי את המפלצות שלי.

בסדנא הזו נוספו שאלות למלאי הבלתי נדלה שלי. אך לראשונה, הרגשתי שהשאלות האלה כבר לא נשאלות בזעקה גדולה. הן יכולות לכעוס, הן יכולות גם להעציב ולבלבל. אך אלה שאלות שנשאלות בשקט ובחמלה. שאלות שיכולות להיכנס הבייתה.

בסדנא הזו הרגשתי קצת כפוית טובה כלפיו, כלפי פיל הכיס שלי. בעוד אני מהרהרת האם האיור בחר בי או אני בו, פיל הכיס ממשיך ללוות אותי יחד עם הרבה יצורים נוספים שהתווספו אליו בחלוף השנים. אין ספק שהם האביב שלי. ואני מתבוננת בהם בחשדנות, ותוהה האם הם קיימים באמת. רגשות האשם הובילו אותי לנסות ולפסל אותו, כדי לתת את הכבוד הראוי לו. אך לא הצלחתי. הוא בכלל לא דומה לעצמו, ואולי הוא בכלל לא יכול להיות דומה לשום דבר. הוא לא יכול להיות ממשי.

ובעוד אני מהרהרת האם אני מטפלת, האם הגעתי למקום הנכון לי, אני כמעט מרגישה את חדקו מכחכח ומבצבץ מהג'ינס. כאילו מזכיר לי שהוא לא סתם חלום. הוא יצור קטן שהגיע אלי כי ביקשתי אותו. כי ילדה קטנה לבדה לא יכולה להתמודד עם הדמיונות המפחידים שלה. הוא הגיע כדי שלא אכעס על הדמיון שלי, שלא אפחד ממנו. ברגעים אלה בא לי לצאת לדרך כדי להכיר את פיל הכיס לעוד ילדים. בא לי שלכל ילד יהיה פיל כיס כמו שהיה לי. כי אני יודעת, ילד עם פיל כיס לא יכול להיות בודד.

30 צפיות1 תגובות