חיפוש
  • Yael Strugo

//כל מה שאסור לי לומר אגיד אותו כאן. על האם ה*לא מניקה* שאני//

עודכן ב: ינו 10

כחלק מחברה שדוגלת בהאדרת ההנקה, אני מודעת למבטים הזועמים שמופנים כלפיי כעת, אך אני כאן בכדי להשמיע את קולי, זה שכה רציתי לשמוע בעצמי מלפני שנה, כשהפכתי לאם, ובתקווה שיוכל לסייע ולו לאם אחת אשר חווה משבר ממושך בהנקה בתקופת המעבר לאימהות. לפני שנה ילדתי את בתי האהובה יער בניתוח קיסרי ונקלעתי לבעיות בייצור החלב. מידע על סגולות ההנקה רכשתי עוד טרם הלידה, על תמורותיה הבריאותיים, התפתחותיים ופיזיולוגיים, לצד יתרונות לחיזוק הקשר אם- תינוק, ועל כן החלטתי להיאבק על ההנקה, מתוך אחריות בסיסית לשלומה ובריאותה של בתי. קצרה היריעה בכדי לתאר את המאבק חסר התוחלת ההוא בניסיונות לשכנע את גופי להקשיב לי. אלפי שקלים של יועצות הנקה, תוספי תזונה ותכשירים, מיליוני רגעי רעב ותסכול של בתי, שאיבות לאורך כל שעות היממה, כמו גם מיליוני דמעות שלא יכלו לצאת מעצם המאבק ההישרדותי של התפקוד היומיומי כאם. אך מעל כל אלו, אין ספור לחצים חברתיים אשר מעלים תמונה אידיאליסטית אודות הנקה, שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות המורכבת והכל כך סובייקטיבית. אני זוכרת איך בכל מפגש בינאישי נשאלתי בראש ובראשונה האם אני מניקה. כאחת שבעצמה נהגה לשאול שאלה זו באופן עקבי, נוכחתי לכך שהשאלה הפשוטה הזו יכולה להכאיב כל כך, ונשבעתי בליבי שלעולם לא אשאל זאת שוב. לאחר חמישה חודשי מאבק, יער החליטה על תום ההנקה. אני זוכרת את היום שאחרי. איך יכולתי לשבת לאכול לרגע בזמן שנמנמה מעט, איך התחזקתי פיזית ונפשית, ופתאום התפניתי להוציא את הגיטרה שלי ולנגן לה את השירים שניגנתי לה בהיותה ברחמי. לפתע יכולתי לצאת מהבית באופן חופשי ולהראות לה את חוות הסוסים בכפר ביל"ו, וגם לשחק אתה באופן מלא (בלי שמשאבה סוטרת לי על כך ששוב נכשלתי בניסיונות לשנות את הגוף שלי). סדר היום שלי השתנה מעיסוק מלא בהאכלה לכזה העוסק בה, ביער שלי. אני חושבת שאז, התחלתי להרגיש שאני אמא טובה. החוויה האישית שלי הניעה אותי, כמטפלת באמנות, לחקור סוגיה זו, אשר מושתקת בתרבות העכשווית. בימים אלו אני כותבת את עבודת הסיום ללימודי הטיפול שלי, אשר עוסקת בהשפעותיה של חווית הנקה שלילית על הקשר אם- תינוק. עודני בעיצומה של כתיבת העבודה, וחשה שעברתי תהליך מרפא ומשמעותי שברצוני להעביר הלאה. זאת בתקווה שהשינוי התפיסתי הנוקשה ישנה פניו לעבר גישה גמישה ואמפתית יותר, כזו הבוחנת בעין ביקורתית את ההתעקשות בהנקה בעתות משבר ממושך. במסע הזה שלי, פגשתי אמהות נפלאות ואמיצות, שחשפו בפניי את הנרטיב האישי שלהן. נחשפתי לספרות המקצועית אודות השפעתו השלילית של משבר בהנקה על נפש האם (עד כדי גורם סיכון לדיכאון לאחר לידה) ועל התפקוד ההורי, וכן על השפעתו השלילית בביסוס הקשר הראשוני אם- תינוק. נודעתי למיתוסים חברתיים באשר לאימהות בכלל ולהנקה בפרט, אשר יוצרים ציפיות מעוותות בקרב אמהות, ומעיבים על תקופת המעבר לאימהות. הבנתי שככל סוגיה ועניין, גם סוגיית ההנקה איננה דיכוטומית, והיא מקבלת גוונים רבים בחווייתן של אמהות שונות. הבנתי שלהנקה סגולות רבות במידה והינה ארוגה בנרטיב מיטיב וחיובי, אך כאשר עוטה על עצמה חוויה שלילית, עשויה להביא להשלכות חמורות על נפש האם והולד, ובתורם גם על הקשר הדיאדי. אני סבורה שהנקה הינה ההזנה המיטבית, כאשר עולה יפה, וכולי תקווה שאוכל להניק בעתיד לבוא. עם זאת, לא אביא עצמי למשבר ממושך ועיקש כבעבר. אדע להקשיב לעצמי ולהקפיא כל עמדה חיצונית, כי היום אני מבינה שהזנה היא הרבה מעבר להנקה, וההנקה מהווה מרכיב קטן בתוך האמהות כולה.

47 צפיות