חיפוש
  • Yael Strugo

בוקר יום חמישי: קולות מדבר

עודכן ב: מרץ 3

יער מחפשת שפני סלע,

סולי מביט על דמותה של שיטה חביבה

והאויר המאובק עוטף בחומו את כל מה שזקוק לחיבוק אוהב. כמעט ולא נתפס שאנחנו חולקים את אותם שמיים

עם אלו המתגוררים בצל הפחד.


כך לימד אותי נילס (הקראוון):

כמה קל לצאת. כמה קל להסתדר בלי כלום. בית נמצא בכל מקום

(אם רק נקבל את פניו). כמה עבור הילדים: כל זה נטמע ביתר קלות.

כי ילדים הכי פתוחים לעולם, וילדים בעצם צריכים הכי פחות.


לפני כשנה קיבלנו החלטה שבכל פעם שהשמיים רועמים את הטילים שלהם: זה הזמן לצאת.

לצאת כדי לאפשר לילדים שלנו עוד טיפת זמן להיות ילדים.

וברגעים האלה, בהם האדמה כועסת,

הביחד שלנו נהיה בית חזק יותר, לא משנה איפה הוא נמצא. ואי שם בבית של הטבע, סולי (בן חודש וחצי) מסביר לי שלהתבונן על חול המדבר

מעניין הרבה יותר מהלוח המהבהב שמעל הטרמפולינה שלו.

ויער (בת שלוש) מסבירה לי כמה כל הצעצועים שבבית לגמרי מיותרים.

ואיך זה יכול להיות שבבית המשחקים אף פעם לא מספיקים,

אך הצעצועים הבודדים שנמצאים בקראוון נשארים יתומים בארון קטן

כי בכלל לא צריך אותם.


אני תמיד דואגת להביא ספרים לטיולים שלנו. אך לאחרונה, התחלפו הספרים

בסיפורים שיער ואני ממציאות יחד. הסיפור מסתפר על ידנו באופן כזה:

תחילה, אני מבקשת ממנה לחשוב על נושא. למשל, בטיול הנוכחי ביקשה לספר על שפני סלע.

אני מספרת על משפחת שפני סלע שמנסים להציל את ביתם שנסחף בשיטפון.

לאחר מכן, אני מציגה דילמה כלשהי בסיפור:

"כאשר שפני הסלע נעמדו על הסלע הגדול ונסחפו בנחל הם התיעצו ביניהם מה לעשות".

ואז, זה בעצם מאוד פשוט- כשאין לי רעיון להמשך אני מעבירה את המושכות ליער. שאלתי: "אז מה הציע השפן הבכור?" והיא ענתה: "הם קראו לאייל עם צוואר ארוך כמו של ג'ירפה!".

ככה יוצאים סיפורים אדירים.

אני רק עושה חיבורים, ולפעמים קצת מקלקלת, אבל משתדלת שלא.

הסיפורים מפוזרים, מצחיקים, מפתיעים ולובשים סיפורים על גבי סיפורים.

כך שבעצם אין אפשרות לשחזר אותם לעולם.


הדימויים שבוראת יער נוסכים בי השראה.

בטיול האחרון סיפרה לי על ציפור אשר בנתה קן מעצמות של מים,

ועל עץ שהעלים שלו עשויים מחתולים.

כל כך בא לי לצייר את זה.

לעת ערב, יער בקשה להכין פיצות מחול עבור חגיגת יום ההולדת בגן.

הדבקנו שכבות חול, אבנים, מקלות.

לאחר מכן, הביאה לחגיגה את כל ילדי הגן:

בשורה העמידה את כל זוגות הנעליים שלנו.

את יום ההולדת חגגנו לנעלי הקרוקס שלה, שהיו ילד וילדה.

שיחקו הנעלים, שרו ורקדו. בלילה הזה שאלה אותי יער: "אמא, מתי נחזור לבית שלנו שבקדרון?" שאלתי אם היא מתגעגעת. היא אמרה: "כן, אני מתגעגעת.

אבל כשנחזור לבית בקדרון אני אתגעגע לכאן".


כשהשמיים הרחוקים מתבהרים אף הם, זה הזמן לחזור:

אל הבית הראשון או השני שלנו.

חוזרים אל ארץ שדורשת לנדוד בכדי לאפשר לנשום ברכות.

אל מציאות מהירה שמבקשת לצאת שוב ושוב. רק כדי להיזכר:

כמה עלים של חתולים נוצרים כשמתבוננים באבק מדבר, וכמה קפיצות שמחה נולדות כשחוגגים יומולדת לנעלי קרוקס.



75 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול