חיפוש
  • Yael Strugo

בוקר יום חמישי: קולות מדבר

יער מחפשת שפני סלע, סולי מביט בתימהון על דמותה של שיטה חביבה, והאויר המאובק עוטף בחומו את כל מה שזקוק לחיבוק אוהב. כמעט ולא נתפס שאנחנו חולקים את אותם שמיים עם אלו המתגוררים בצל הפחד.

המתנה הכי גדולה שלימד אותי נילס (הקראוון) היא ההבנה כמה קל זה לצאת. בהתחלה נדמה היה שזה על שום שחוסך זמן התארגנות. אבל אחרי שנה של עשרות קמפינגים ברחבי הארץ הבנתי שזה לא זה. למעשה, עם הזמן כל יציאה מהבית נהיית יותר ויותר מהירה וקלה. זו פשוט ההבנה כמה קל זה להסתדר בלי כלום. כמה הכל גמיש. גם כששוכחים מלא דברים. גם כשלרגע לא מתממש צורך ספציפי. כמה בית נמצא בכל מקום אם רק נקבל את פניו. וכמה עם ילדים זה הכי קל להטמיע זאת. כי ילדים הכי פתוחים לעולם וילדים בעצם צריכים הכי פחות.

לפני כשנה קיבלנו החלטה שבכל פעם שהשמיים רועמים את הטילים שלהם- זה הזמן לצאת. עם עלות השחר התחלנו לארוז. בלי לדעת לאן. עם או בלי הקראוון זה אפילו לא משנה. פשוט לצאת כדי לאפשר לילדים שלנו עוד טיפת זמן להיות ילדים. וברגעים האלה שהאדמה כועסת, הביחד שלנו נהיה בית חזק יותר, לא משנה איפה הוא נמצא. ואי שם בבית של הטבע, סולי (בן חודש וחצי) מסביר לי שלהתבונן על חול המדבר הרבה יותר מעניין מהלוח המהבהב שמעל הטרמפולינה שלו. ויער (בת שלוש) מסבירה לי כמה כל הצעצועים שבבית לגמרי מיותרים. ואיך זה יכול להיות שבבית המשחקים אף פעם לא מספיקים, אך הצעצועים הבודדים שנמצאים בקראוון נשארים יתומים בארון קטן כי בכלל לא צריך אותם.

שלושה ימים בעין גדי. יום ראשון בנחל דוד, יום שני במעיינות ים המלח. איך בטעות גם מצאנו את עצמנו בחוף נודיסטים, אבל יער בכלל לא הגיבה לזה. ילדים יכולים לראות דברים שונים מהם ולהגיב בכזאת טבעיות. בלי שבלונות. הכל תופס. יש אנשים שהולכים ערומים. סבבה. ואז התקרב אלינו איש נחמד (שלא היה עירום תודה לאל) והביא ליער גבישי מלח. הוא אמר ליער שאלו הסוכריות של ים המלח. יער שמרה עליהן מכל משמר. כשחזרה לגן עברה ילד ילד וסיפרה שאלה סוכריות שמרפאות פצעים. כל ילד הראה ליער בגאווה את הפצעים והשריטות שלו והיא נגעה בהם עם הסוכריות שלה, וכך כל הפצעים של הילדים ביום ההוא נרפאו כמעט מיד.

בכל פעם אני דואגת להביא כמה ספרים לטיולים שלנו. אבל איכשהו לאחרונה התחלפו הספרים בסיפורים שיער ואני ממציאות יחד. תחילה, אני מבקשת ממנה לחשוב על נושא לסיפור. למשל, בטיול הנוכחי בקשה לספר על שפני סלע. אז אני מתחילה ומספרת על משפחת שפני סלע שמנסים להציל את ביתם שנסחף בשיטפון: "כאשר שפני הסלע נעמדו על הסלע הגדול ונסחפו בנחל הם התיעצו ביניהם מה לעשות". ואז, זה בעצם מאוד פשוט- כשאין לי רעיון להמשך אני מעבירה את המושכות ליער. שאלתי: "אז מה הציע השפן הבכור?" והיא ענתה: "הם קראו לאייל עם צוואר ארוך כמו של ג'ירפה!". ככה יוצאים סיפורים אדירים. הרי ברור שסיפורים של ילדים הם הרבה יותר מפתיעים ומעניינים. אני רק עושה חיבורים, ולפעמים קצת מקלקלת, לא בכוונה! עם כל החיבור לילדה בתוכי אני עדיין ילדה מבוגרת וזה לפעמים קצת הורס. אבל זה מאוד כייף ואפילו לא דורש השראה מצידי, כי לילדים יש השראה כל הזמן. הסיפורים כל כך לא שגרתיים ומלאי שכבות של סיפור אחד על השני, אז הבעיה היחידה היא לשחזר את סיפורי העבר. אבל זה לא משנה. תמיד יש סיפור חדש שאפשר לברוא.

לא מעט יוצא לי להרהר לגבי היותי אם ויוצרת בו בעת. כמה השראה ילדיי נוסכים בי. כמה פעמים בא לי ליצור את החיים האלה כאמא. למשל, רק בטיול האחרון סיפרה לי יער על ציפור שבנתה קן עשוי מעצמות של מים, ועל עץ שהעלים שלו עשויים מחתולים. וכל כך בא לי לצייר את זה ולספר על זה סיפורים שלמים. אבל אז יש את המציאות שמאלצת אותי בעיקר לאגור במגירה את כל היצירות שעתידות לבוא, ולקוות שיום אחד יווצר לו מרחב של זמן כדי לקבל את פניהן. לא פעם אני תוהה: מעניין אם זה עובד ככה, אם אפשר לאגור השראה. בכל אופן, בינתיים זה יוצא בעיקר בציור משותף עם יער.

בטיול האחרון יער בקשה לצייר בחול. מהר מאוד החול קיבל חיים- יער החליטה שאנחנו יוצרות פיצות לחגיגת יום ההולדת בגן. הדבקנו שכבות חול, אבנים, מקלות. לאחר מכן יער הביאה לחגיגה את כל ילדי הגן: בשורה העמידה את כל זוגות הנעליים שלנו. את יום ההולדת חגגנו לנעלי הקרוקס שלה, שהיו ילד וילדה. שרנו שירים, שיחקנו משחקים, ויער כל כך נהנתה והמשיכה לשחק עם הנעליים לאור ירח כתום. בלילה הזה שאלה אותי יער: "אמא, מתי נחזור לבית שלנו שבקדרון?" שאלתי אם היא מתגעגעת. היא אמרה: "כן, אני מתגעגעת. אבל כשנחזור לבית בקדרון אני אתגעגע לכאן".

כשהשמיים הרחוקים מתבהרים אף הם, זה הזמן לחזור- אל הבית הראשון או השני שלנו, תלוי איך מסתכלים על זה באותו הרגע. חוזרים אל ארץ שדורשת לנדוד בכדי לאפשר לנשום ברכות. אל מציאות כה מהירה שמבקשת לצאת שוב ושוב. רק כדי להיזכר כמה עלים של חתולים נוצרים כשמתבוננים באבק מדבר, וכמה קפיצות שמחה נולדות כשחוגגים יומולדת לנעלי קרוקס.



65 צפיות